''מניקין''
באותו יום הייתימ ניקין
ראשי וגופי תלויים מן התקרה
גפיי פזורים על הרצפה
פניי צבועות בצבעי אכזבה
עיניי, פצעים פעורים
ללא כְחַל וללא ריסים
משקיפות על העולם
ללא מוות וללא חיים.
וגם כי ידעו המומחים
שאני רק מניקין נזהרו מלגעת
בי ואמרו, זהירות. לא לגעת.
זאת אמנות.
ראו, פניה צבועים אכזבה
עיניה פצעים פעורים
ללא כחל וללא ריסים,
פיה צוחק ובוכה כאחד
אך מדוע פזורים גַפֶיהַ על הרצפה -
אולי היא רק הלצה?
ושאלו, לשם מה צומחת
כלנית מתוך צווארה?
ומישהו לחש
(לבטח היית זאת את)
כדי שיהיה גם משהו
יפה ופורח ומושלם.
ואני חשתי כל מילה נוחתת
על פניי כמו יריקה,
ראשי וגופי תלויים
מן התקרה,
גַפַיי פזורים על הרצפה
בין רגלי מומחים
נַדִים בראשיהם כשופטים
ובאישונים גְבישיים
מתווכחים על מחירי.